אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח, במה דברים אמורים במדות הלח והיבש שהיו במקדש כמו שבארנו בהלכות כלי המקדש. אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי השרת מקדשין דם הפסול ליקרב. וכלי השרת מקדשין וכו׳ הכ״מ כתב המקור לד׳ הרמב״ם ממתני׳ דכריתות דף כ״ג אשם תלוי שנודע שלא חטא, דר׳ יוסי אומר אפי׳ הדם בכוס יזרק, ותמה בזה הלח״מ דהא פסק הרמב״ם בפ׳ י״ט דלא כר׳ יוסי דאם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך, וכתב הלח״מ דמקור ד׳ הרמב״ם הוא מהגמ׳ דזבחים דף פ״ז דבעי ר״ל מר׳ יוחנן אם כלי שרת מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב, ופשיט לי׳ ר״י דמקדשין,
ובמנחות דף ז׳ איתא דפשיט לי׳ דאין מקדשין, ומפרש הרמב״ם דבזבחים מיירי בדם, ובמנחות בשאר דברים, ולא כתב טעם לחלק בין דם לשאר דברים, ועוד דלפי״ד הלח״מ דהרמב״ם מפרש הגמ׳ דזבחים כפירש״י דפשיט לר״י דמקדשין לכתחילה ליקרב, הקשו שם התוס׳ ע״ז ממתני׳ דהלן והיוצא והטמא, וכתבו דצריך להעמיד בעירן לכלי חול והרמב״ם כתב מתני׳ כפשטה,
והנה הקרן אורה כתב על קושיית התוס׳ מהלן והיוצא וכו׳ דאף אם נימא דמקדשין לכתחילה הדם ליקרב לא יהיה בשביל זה הקרבן כשר, אלא דהוא מדין אם עלה לא ירד, וכמו דמרבינן כבש כמזבח להעלות מכבש למזבח ה״נ גלי קרא דכלי שרת ג״כ מקדשין כמזבח וצריך להעלות מכלי שרת למזבח, אבל הקרבן ודאי פסול, וא״כ האימורין מקרבן זה שנזרק בדם פסול ודאי לא יעלו, ולכן דוקא כשעלו האימורין לא ירדו, וכן כתב ליישב לפי פירש״י מה שהקשו התוס׳ מהיה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו דכיון שחסר קמיצה, ודאי לא יקמוץ מנחה פסולה דדוקא להעלותה למזבח מהני קדושת כלי שרת דהוי כעלו למזבח אך לשיטת הרמב״ם דמחלק בין דם לשא״ד לא צריך לזה.
והנה לפי דברי הקרן אורה דאפי׳ אם נימא דכלי שרת מקדשין את הדם מ״מ לא יועיל זה לגבי האימורין להקריבם, א״כ אין לפרש כפירש״י דמה דאמר ר׳ יוחנן מאי לאו שקבלו פסולים וזרקו היינו דדוקא בזרקו פסולים צריך להשמיענו דאם עלו האימורים לא ירדו, אבל אם זרקו כשרים יעלו האימורים לכתחלה. וצריכים אנו לפרש כפי׳ ר״ת דראיית ר׳ יוחנן הוא דאין מקדשין וכדאמר הגמ׳ במנחות והראיה היא מדצריך למיתני קבלו וזרקו מוכח דאם לא זרקו אין הכ״ש מקדשים שיזרקו הדם לכתחלה וצריך להוסיף בדברי ר״ת דאף דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלם לפני זריקה דמן לא ירדו, ופירש״י דאימורי קדשי קדשים בודאי לא ירדו, מ״מ זהו בעומד הדם אח״כ ליזרק וכמש״כ שם התוס׳ דבזה חלוק מדין נשחטה בלילה או נשפך דמה דלר׳ יהודה תרד, משום דהכא תהיה אח״כ זריקת דם, ולכן כאן אם אין כלי שרת מקדשים שיזרקו אח״כ הדם אף שנפסל בקבלת פסולים, א״כ הוי כמו נשפך דמה, ולר׳ יהודה תרד, ורישא דמתני׳ דאלו אם עלו לא ירדו הוא גם לר׳ יהודה דאח״כ תנן המחלוקת בין ר׳ יהודה, וכ״ש בנשחטה בלילה.
ומבואר מה שכתבו בתוס׳ בד׳ ר״ת בתירוצא דר״ל וז״ל ומשני לא שקבלו פסולים ואי נמי זרקו פסולים כלומר שקבלו פסולים אם עלה הבשר לא ירד והדם יעלה ויזרק, והיינו דכיון דהדם יעלה ויזרק לכן לא ירד הבשר אף קודם שזרקו וכדעולא, וארוחנא בדברי הקרן אורה גם לפי׳ ר״ת לתירוצא דר״ל שכתבו התוס׳ דלר״ל צריך להעמיד גם לפי׳ ר״ת מתני׳ דהלן והיוצא בעירם לכלי חול, והוא בודאי אוקימתא דחוקה ולד׳ הק״א מיושב וכנ״ל.
אכן בדעת הרמב״ם קשה דלא נוכל לומר דמפרש כפי׳ ר״ת דא״כ פסק כר״ל ודלא כר׳ יוחנן, עוד הקשה הקרן אורה דאיך נאמר דלגבי דם מקדשים כ״ש ליקרב, ולגבי קומץ אין מקדשים הא מצינו במזבח להיפוך דקומץ פסול מקדש, ודם אינו מקדש ולמה נאמר בכ״ש להיפוך, ונראה דנוכל גם לפי׳ ר״ת לומר כמש״כ הלח״מ דהסוגיא דמנחות והסוגיא דזבחים אינם בענין אחד, והסוגיא דזבחים בדם והסוגיא דמנחות בקומץ אף שנפרש כר״ת דר׳ יוחנן פושט גם כאן דאין מקדשים ליקרב, מ״מ הלשון אינו שוה דבמנחות איתא והא בעא מיניה ר״ל מר״י וכו׳ ואמר ליה אין מקדשים, ובזבחים איתא הא נמי תנינא שקבלו פסולים וכו׳ מאי לאו שקבלו פסולים וזרקו פסולים ודחי ר״ל לא שקבלו וכו׳ ומוכח דהוא באמת שתי אבעיות, ובהא דמנחות מיירי בקומץ דע״ז קאי שם הסוגיא ובזה אמר ליה ר׳ יוחנן בפשיטות דאין מקדשים. ובזבחים מיירי בדם ובזה לא אמר ר׳ יוחנן בסתמא דאין מקדשים אלא בעי למיפשט ממתני׳ דשקבלו פסולים, ואמר מאי לאו וכו׳ ולשון מאי לאו אינה פשיטות ודאית ודחי ליה ר״ל לא שקבלו וכו׳, וסובר הרמב״ם דבזה מסקנא כר״ל דבדם מקדשים כלי שרת ליקרב, איברא דאכתי אינו מיושב דהא ר״ל נמי לא אמר בפשיטות דמקדשים אלא דדחי דממתני׳ ליכא ראיה דאין מקדשים, וא״כ נשאר אבעיא ולמה פסק הרמב״ם בודאי דמקדשים.
ונראה לחזק ראייתו של הכ״מ שכתב מהא דכריתות דכ״ג דאשם תלוי שנודע שלא חטא דלר׳ יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק, ופסק כר׳ יוסי דנימוקו עמו, וכבר הבאנו מה שתמה הלח״מ דהא פסק הרמב״ם בפ״ד דלא כר׳ יוסי אכן יש ליישב דברי הכ״מ דשם בדכ״ד על הא דר׳ יוסי דאמר אפי׳ הדם בכוס יזרק והבשר יאכל פריך הגמ׳ לר׳ יוסי אמאי יזרק הא הוי לו ידיעה בשעת סליחה, אמר רבא ר׳ יוסי סבר לה כר״ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ופריך אימר דאמר ר״ש במידי דעומד ליזרק, אבל האי אינו עומד ליזרק אמרי במערבא קסבר ר׳ יוסי כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, והקשו שם התוס׳ דהא זה בעי ר״ל מר׳ יוחנן ופשט ליה דאין מקדשים ונימא דלא כר׳ יוסי, וכתבו התוס׳ לחלק בין שאר פסולים לאשם תלוי דאינו פסול כל כך שבא מתחלה על נקיפת לב, ורבנן דאמרי ישפך לא קשיא דכי נמי בעלמא מקדשי, ה״ז משום דהוו קדשים אך אירע בהם פסול, אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשים אלא קדשים פסולים.
והנה תירוצם על ר׳ יוסי דדוקא הכא סובר דמקדש משום דאינו פסול כל כך לא משמע בלשון הגמ׳ דאמר כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, ומשמע דבסתם פסול מקדשים ולא דוקא הכא באשם תלוי, ולכן צ״ל דמה דבעי ר״ל אפשר דמפרש טעמא דר׳ יוסי בטעמא אחרינא, ועוד דהא רבנן לא סברי כר׳ יוסי, אבל תירוצם אליבא דרבנן ע״כ צריך לתרץ כן דאם כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב אמאי אמרי רבנן ישפך, וע״כ דהכא חשיב כמו חולין וא״כ ד׳ הכ״מ נכונים דבעלמא בשאר פסולים שפיר למד הרמב״ם דקיי״ל דכלי שרת מקדשים הפסול ליקרב, אלא דדוקא גבי דם, אבל גבי קומץ הא פשט ליה ר׳ יוחנן לר״ל במנחות דאין מקדשים, ורק גבי דם דלא פשט ליה דבעי למיפשט ודחי ליה ר״ל בזה מצינו למיפשט מר׳ יוסי דמקדשים.
ובאופן אחר נראה ליישב דעת הרמב״ם ע״פ ד׳ הבה״ז שכתב דטעמא דרבנן דפליגי על ר׳ יוסי הוא משום דלא סברי כר״ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, וכתב בזה הקרן אורה ולא הבנתי דבריו דהא מסקינן שם בכריתות ובמנחות דאפי׳ לאו כזרוק דמי כ״ש מקדשים, וכיון דהוא סובר דכ״ש מקדשים דם הפסול ליקרב אמאי פסק דלא כר׳ יוסי, וכתב עוד הק״א הן אמת דבפי׳ המשנה שם בכריתות כתב דטעמא דר״י משום דכ״ש מקדשים כו׳ וכל העומד ליזרק כזרוק דמי דמשום תרי טעמי מכשיר ר׳ יוסי וכ״כ הרע״ב שם בכריתות, וגם זה לא הבנתי דתרתי למה לי ובהדיא משמע התם דבחד טעמא סגי או הא או הא, והאריך שם ונשאר בלא ישוב, והנה מש״כ הק״א דבכריתות ובמנחות משמע בהדיא דבחד טעמא סגי זהו לפי פירש״י שם, אבל אפשר לומר דהרמב״ם אינו מפרש כפירש״י במנחות, בכריתות, דשם אמר מעיקרא רבא טעמא דר׳ יוסי משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי ופריך אימר דשמעת לר׳ יוסי במידי דעומד ליזרק, אבל האי אינו עומד ליזרק אמרי במערבא קסבר ר׳ יוסי כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב,
ובמנחות דף ק״ב מייתי הגמ׳ הא דרבא, ואמר ע״ז מידי הוא טעמא אמרי במערבא משמיה דריב״ח, היינו טעמא דר׳ יוסי דקסבר כ״ש מקדשים וכו׳, ופירש״י מידי הוא טעמא כלומר וכי טעמא דר׳ יוסי משום דכזרוק דמי, ומפורש דלפי״מ דמפרש טעמא דר׳ יוסי משום דכ״ש מקדשים אין טעמו משום דכזרים דמי, אבל באמת קשה לומר דנדחו דברי רבא לגמרי.
לכן מפרש הרמב״ם דהגמ׳ אמר רק דטעמא דכזרוק דמי לחוד לא מהני כיון דאינו עומד לזרוק, אלא דטעמא משום דכלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב לכתחלה, אבל האי טעמא לחוד ודאי לא מהני חדא דאפי׳ נימא דמהני טעמא דכלי שרת מקדשים לגבי זריקת הדם, אבל הא כתבנו מדברי הקרן אורה דמ״מ לגבי הקרבת האימורים לא מהני הא דכ״ש מקדשים הדם ליקרב, וא״כ היכי אמר ר׳ יוסי דהבשר יאכל ועוד יותר נראה דהא דכ״ש מקדשים דם הפסול ליקרב הוא דוקא היכי דנתנו דם פסול בכלי שרת, דבזה אמרה תורה כל אשר יגע בהם יקדש דהכלי שרת מקדשים את הפסול, אבל היכי שהיה מקודם ואח״כ נפסל מה מהני מה דנתקדש מקודם בכלי שרת שאמרה תורה יקדש, אטו בדברים שהם כבר קדושים ליכא דיני פסלות, ואטו ליכא דין טומאה בקדשים ובקדשי קדשים, ולכן סובר הרמב״ם דלא מהני הא דכלי שרת מקדשים, אלא היכי דנכנס בכלי שרת אחר פסול דהכלי שרת מקדשים את הפסול ומכשירים אותו ליקרב, ולכן ע״כ דתרווייהו טעמי בהדדי מהניין דסבר ר׳ יוסי כר״ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואמרינן דכבר נעשה דין זרוק עוד קודם זריקה אלא דמתי אמרינן כן דוקא היכי דלבסוף יזרקו את הדם, וכיון דיש דין בכלי שרת שמקדשים דם הפסול ליקרב, ורק דהיכי דנעשה פסול אחר שכבר הוא בכלי שרת לא אמרינן כן, אבל אימתי לא נוכל לומר כן היכי שאם יזרקו אותו ג״כ יהיה נקרא שזרקו דם פסול, אבל כאן דאם יזרקו אותו איגלאי מילתא למפרע שכבר היה כזרוק קודם שנודע והוי כמו נודע לאחר זריקה שהקרבן כשר, לכן לענין זה מהני הך דינא שהכ״ש מקדשים הפסול ליקרב.
ומבואר דעת הרמב״ם כמש״כ הכ״מ, וכמו שביאר הבה״ז דחכמים לא פליגי על ר׳ יוסי אלא משום דלא סברי כזרוק דמי, והא דכ״ש מקדשים לחוד לא מהני אפי׳ לגבי זריקה, אבל בדין כ״ש מקדשים לא פליגי אלא דזה אינו אלא בדם, וכמו שבארנו מהא דר׳ יוחנן.
עתה עלינו לבאר עיקר החילוק בין דם לקמצים, דבדם מקדשים ליקרב ובקמצים אין מקדשים, וכבר הבאתי מה שהקשה הקרן אורה דהא במזבח אשכחן להיפוך ומנ״ל לחדש דדין כלי שרת הוא להיפוך מדין מזבח, ונראה דגבי מזבח ילפינן מקרא דזאת תורת העולה, וילפינן דכל הראוי לאשים אם עלה לא ירד. ואף דכתיב גבי מזבח נמי כל הנוגע במזבח יקדש, צ״ל דמדין כל הנוגע במזבח לא מהני אלא מה דנגע במזבח, אבל אם העלה דם בכלי שרת שנפסלו מקודם לא מהני קרא דכל הנוגע כיון שלא נגע הדם במזבח, ולכן המחלוקת בין ר״ג לר״י אם גם בדם אם עלה לא ירד הוא אם עלה דם בכלי שרת על המזבח, וכן כתבו התוס׳ בדף פ״ז ד״ה כלי שרת בסוף דבריהם, ושם כתבו דאפי׳ לר׳ יהושע דאמר דבדם לא אמרינן אם עלה ירד, מ״מ אם זרק לא יקנחנו דקלטיה מזבח, וכונת התוס׳ למה דאמר הגמ׳ בדף כ״ז בהניתנין למטה וכו׳ דקלטיה מזבח, אבל בטעמא דמילתא יש לומר דמה דנתמעט דם מקרא דעולה וכבשים הוא רק מקרא דזאת תורת העולה, אבל מקרא דכל הנוגע במזבח יקדש לא נתמעט גם דם, ולכן כיון שנזרק נתקדש וזהו דאמר הגמ׳ דקלטיה מזבח.
ועכשיו נבאר מה דרק בדם מקדשים כ״ש פסולים ליקרב ולא בקמצים, אכן לפי״מ שבארנו מדברי הקרן אורה דאפי׳ אם מקדשים הכ״ש הדם ליקרב אינו אלא לזריקת הדם, אבל הקרבן נשאר בפסולו, ולכן לענין האימורים מדם זה שנזרק בפסול לא יקרבו, ודוקא אם עלו האימורים לא ירדו, ולפי״ז לפי״מ שבארתי בפ״א הל׳ ל״ד מדברי הרמב״ם בפיהמ״ש דהקטרת הקומץ יש בזה שני גדרים א׳ כמו זריקת דם שזהו עיקר הכפרה וב׳ כמו הקטרת אימורין שאינו מעכב הכפרה, ומשום זה בארתי מה דאמר הגמ׳ קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ולא אמר מאימתי נתכפר בעל הקרבן, אלא דמה דהוי כמו זריקת דם נתכפר תיכף בזריקת הקומץ על האש, ורק להתיר שיריים לאכילה צריך עד שיוצת האור ברובו או עד שמשלה בו האור.
ולפי״ז אף אם נימא דכלי שרת מקדשים קומץ פסול ליקרב הא זה אינו אלא לדין זריקתו על האש, אבל מה שיקטר אח״כ ויושלם הקטרתו בזה לא הוכשר הקומץ עי״ז שהיה בכלי שרת, וכיון דיש איסור להקטיר אימורים פסולים ורק דאם עלו לא ירדו, אבל לכתחלה אסור להעלות, א״כ אם נבוא להקטיר זה הקומץ הרי אנו מקטירים קומץ פסול שלבד תחלת זריקתו על האש שיהיה כמו זריקת דם, הרי יהיה אח״כ גם גמר הקטרת הקומץ, שהוא כמו הקטרת אימורים, וכיון שכבר יהיה על המזבח הרי לא ירד מדין אם עלו לא ירדו, וכיון דמה דאם עלו לא ירדו אסור לכתחלה להעלות, משום זה שפיר לא מהני גבי קומץ דין דכלי שרת מקדשים לכתחלה ליקרב.